לכל דרבי באיטליה יש כינוי מיוחד.
הדרבי של רומא, לאציו נגד רומא, נקרא דרבי דלה קַפִּיטַאלֶה – הדרבי של עיר הבירה.
בטורינו משוחק הדרבי דלה מוֹלֵה על שם בניין המולה העצום, סמלה המודרני של העיר.
יש עוד רבים, הדרבי של הסולם (הדרבי של ורונה), דרבי השמש (רומא נגד נאפולי), הדרבי של המפרץ (נאפולי נגד סלרניטנה), בג'נובה הדרבי דלה לַנטֵרנַה (הדרבי של המגדלור), וכמובן הדרבי של איטליה (אינטר נגד יובנטוס).
מעל כל אלה מתנוסס בשמץ של גאווה והתנשאות לא מוסתרת הדרבי של מילאנו. הדרבי הזה נקרא דרבי דלה מַדוֹנִינַה, על שם המדונה הקטנה והמוזהבת שניצבת בראש הקתדרלה העירונית – הדואומו המפורסם.
ולאינטר ומילאן, שתי הקבוצות של העיר, יש על מה להרגיש קצת על הגובה. שתי הקבוצות זכו יחד ב-39 סקודטי (תארי אליפות) וב-10 (!) גביעי אירופה לאלופות וכמובן בעוד שלל תארים אחרים.
לאורך כמעט כל ההיסטוריה של הכדורגל האיטלקי שיחקו שתי הקבוצות תפקיד מכריע ומכאן מעמדן הרם, מה שמוסיף המון משקל למשחק. היריבות היוקרתית הזו יוצרת את הדרבי שברמה העירונית הוא החשוב באיטליה.
הדרבי הזה ישוחק היום, ולכבודו סיפור קטן מהעבר.
בניטו לורנצי, ידוע יותר בכינוי 'וֶלֶנוֹ', שיחק באינטר בשנות החמישים בתור חלוץ. הוא היה חלוץ טוב ורשם לזכותו יותר מ-140 שערים. אבל לא רק בתור חלוץ הוא היה ידוע אלא גם בתור שובב גדול. 'ולנו' באיטלקית זה 'רעל', ואת הכינוי הזה הדביקה לו לא פחות מאשר אמא שלו.
בדרבי של אוקטובר 1957 אינטר הובילה 1-0 מפנדל שכבש גואידו וינצ'נזי, אבל בדקה ה-90 נשרק לחובתה פנדל.
שחקני אינטר רצו אל השופט קונצֶ'טוֹ לוֹ בֶּלוֹ במחאה והתווכחו איתו, אבל כלום לא עזר.
וולנו היה יותר תכליתי. הוא ניצל את הסחת הדעת רץ לספסל הקבוצה ולקח משם חצי לימון (בימים ההם על ספסלי הקבוצות היו לימונים וגם סודה להתרעננות), את הלימון הוא תקע מתחת לכדור, שכבר היה מונח על נקודת ה-11 וחמק מהאזור.
טִיטוֹ קוּקיַארוֹני שניגש לבעוט את הפנדל לא שם לב, כי כמו כולם הוא הסתכל על השופט בזמן הויכוח על הפנדל. אוהדי מילאן מהיציע הזהירו אותו וצעקו 'הלימון! הלימון!' אבל הוא כמובן לא הבין מה הם רוצים, בעט והבעיטה שלו הלכה בערך 7 מטר מעל השער…
וולנו הגיע מיד אחרי זה העיף את הלימון הצידה והעלים ראיות.
אינטר ניצחה את הדרבי, וולנו נצמד לשוער השני ומחשש שהיציע יעשה בו שפטים התנדף מיד אל חדרי ההלבשה.
לדרבי הזה נתנו את השם 'הדרבי של הלימון'.
שנים אחרי זה, וולנו, שהיה נוצרי טוב, התוודה על כל הסיפור בכנסייה. הכומר המוודה שלו מחל לו וצחק. האגדה מספרת שהכומר היה אוהד אינטר.
כתיבת תגובה