כל סוף הוא התחלה חדשה (בערך)

חוויות עם אינטר בגמר האלופות

מפעלי בירה מסורתיים, מסתבר, מייצרים חום עצום. הרתחת הלתת והכשות כדי לחלוט את הווֹרט – נוזל הבסיס העשיר והמתוק של הבירה – גרמה בעבר לשריפות רבות. דבר שהוביל את אַלבּרֶכט החמישי, דוכס בוואריה, כבר בשנת 1539 לאסור על ייצור בירה בחודשי הקיץ החמים והמועדים לפורענות. היצרנים העמלניים הגיבו בכך שהכפילו את הייצור בחודשי החורף ואת התוצרת איחסנו במרתפים קרירים שחצבו לאורך נהר האיזָר כדי שתישאר צוננת לקראת הקיץ האסור בייצור.

הבווארים אנשים יעילים, כדי שהמרתף יהיה קריר גם בקיץ כדאי שיהיה לו צל ולכן ניטעו עצי ערמון בשפע מעל מרתפי הבירה. ואם כבר יש גן כזה ובירה – למה להסתפק בישיבה במרתף אם אפשר לשבת באוויר הצח והמוצל? וכך נולד מוסד הבִּירגַארטֶן, גן הבירה.

את כל המידע הזה אני מעביר בראשי כשאני בדרך לבירגארטן מפורסם, והתלהבותי גוברת כשמחוצה לו אני רואה מיניבוס חונה ועליו הכיתוב INTER בענק.

כן, יש פה גאלה של אופ"א בקרוב, מסביר לי שומר מחוייט וכמובן שלא מאפשר לי להיכנס, לא משנה כמה תירוצים ובקשות שטחתי בפניו, מתנצל, הוא אומר, אלה ההוראות.

מאוכזב למדי אני שם פעמי אל מרכז העיר ומהרהר בנסיבות המשונות שגרמו לי להגיע אל בירת בוואריה התוססת על שלל בתי הבירה השונים שלה. כלומר הסיבה הייתה די בנאלית, גמר ליגת האלופות שאמור היה להתקיים באליאנץ ארינה, אבל הדרך הייתה רצופת מהמורות ושונה לחלוטין מהפעם הקודמת בה הייתי בגמר ליגת האלופות.

הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים, באיסטנבול, גם אז הגיעה אינטר לגמר ליגת האלופות, אבל התנאים היו שונים. באותה עונה אינטר התקשתה מאוד בליגה, ובאירופה עברה שתי יריבות פורטוגליות כדי לשחק נגד מילאן בחצי הגמר שממנו העפילה לגמר נגד מנצ'סטר סיטי. בזמן אמת זה לא נחשב לנתיב המרשים ביותר, בצד השני של ההגרלה שיחקו קבוצות חזקות בהרבה.

הפעם, נראה היה שכוחנו גדול הרבה יותר. בליגה אינטר הגיעה אחרי אליפות בה הייתה דומיננטית מאוד, ובאירופה בדרך לגמר אינטר סיימה במקום הרביעי בטבלה הכללית (אותו מספר נקודות כמו מקום שלישי ושני) ועברה את באיירן מינכן החזקה ואת ברצלונה בצמד משחקים שמיד נכנס לפנתיאון של הכדורגל האירופאי.

ערב העליה לגמר אינטר עדיין רצה לשלושת התארים, אליפות, גביע וגביע האלופות. ועל הנייר הייתה קבוצה מרשימה מאוד.
בשונה מאיסטנבול היריבה מולנו לא הייתה מנצ'סטר סיטי המפלצתית אלא פריז סן ז'רמן החידתית.

המצב הזה, וקיומו של המשחק במינכן (מרחק 5 שעות נסיעה ממילאנו) לעומת איסטנבול שלאיטלקי הממוצע נשמעת כמו בגדד, הכתיבו ביקוש מטורף מבחינת אוהדי אינטר באיטליה ובעולם. וכאן אני חושב כדאי להזכיר עוד הבדל בין המשחקים, אבל קודם כל נציג את המוסד שנקרא INTER CLUB.

אינטר קלאב הם מועדוני אוהדים של אינטר שקיימים לאורכה ולרוחבה של איטליה וגם בעולם, המוסד הזה שקיים למעלה מ-60 שנה מאפשר לאוהד להיות רשום במועדון ובתמורה לדמי מנוי סמליים לקבל הטבות שונות. הנחה מסוימת בחנות המועדון, ערכת הצטרפות וכרטיס חבר, אבל העיקר – האפשרות לקנות כרטיסים באופן רשמי למשחקים שהביקוש אליהם גבוה ומכירת הכרטיסים אליהם לא נפתחת לקהל הרחב.

לנו אוהדי אינטר בארץ מועדון אינטר קלאב משלנו ושמו Nerazzurri Israeliani. לפני שנתיים לקראת הגמר נפתחה אפשרות להירשם ולהיכנס למערכת שערכה תיעדוף על בסיס ותק וכדומה, רבים מאיתנו נרשמו וכנראה בשל הביקוש הנמוך רובנו ככולנו זכינו וקיבלנו את האפשרות לרכוש כרטיס למשחק הגמר, במחיר נקוב של כ-100 אירו!

הימים היו הימים שלפני השביעי באוקטובר 2023, טורקיה לא החברה הכי טובה אבל מדינה שאפשרי לבקר בה, ואליה עשרות טיסות ביום. כך שטסנו, עשרות אוהדים, לאיסטנבול המופלאה לסופ"ש ארוך ששיאו היה המשחק אותו למרבה הצער הפסדנו 1-0.

הפעם שוב אותו פורמט, נרשמנו בהמוננו אבל כצפוי בגלל הביקוש הרב הסיכוי היה נמוך. אינטר בנתה מערכת תיעדוף שהקריטריונים שלה נותרו עלומים עד רגע זה, אבל היה ברור שקשה להתחרות במישהו שיש לו מנוי ברצף משנת 1987 ועד היום, ולכן הציפיות היו בהתאם.

ואז, התקבלה ההודעה המשמחת (לכאורה)! במייל הלקוני נכתב כך:

"דוד היקר,

נאמנותך לצבעי השחור כחול השתלמה, וזיכתה אותך באפשרות לרכוש כרטיס לגמר ליגת האלופות 2025"

לידיעה צורף קוד רכישה באתר אופ"א.

הייתי המאושר באדם, אבל התברר שמכל חבריי הייתי היחידי שקיבל את הבשורה, וכך בשונה מאיסטנבול 23' למינכן נסעתי כמעט לבד.

***

E per la gente che"

ama soltanto te

Per tutti quei chilometri che ho fatto per te

Internazionale, devi vincere!"

"הו בשביל האנשים ש

אוהבים רק אותך

בגלל כל הקילומטרים שעשיתי בשבילך

אינטר את חייבת לנצח"

אחד מהשירים הפופולריים ביותר ביציעי אינטר מתאר יפה את מצבו של אוהד אינטר מישראל שצריך להגיע למשחק במינכן. מעט הטיסות של אלעל אל היעד נקנו כולן מראש על ידי סוכנויות הנסיעות כדי למכור 'חבילות' של כרטיס טיסה+כרטיס כניסה למשחק, וטיסות אחרות כמעט ואי אפשר למצוא בסיטואציה הבלתי אפשרית של המלחמה.

אז כמו שאומר השיר נאלצתי לעבור דרך חתחתים של קילומטרים רבים. טיסה מתל אביב לציריך וממנה נסיעת רכבת של כמעט 5 שעות אל היעד אבל אחרי שהשגתי כרטיס לגמר הכל נראה משחק ילדים.

מינכן מקבלת אותי באדישות הצפויה של יום שישי עצל בתחילת הקיץ, האנשים לא לגמרי מודעים לכך שבעירם מתקיים המשחק החשוב ביותר בכדורגל האירופי. מתעניינים אם הגמר בשבת או ביום ראשון ובכללי אם באיירן לא שם אז גמר ליגת האלופות הוא לא מעבר למטרד חביב שתודה לאל לא הורס את חופשת יום א'.

אחרי ניסיון כושל כאמור ללכת לבירגרדן שבו התברר למפרע היה בין היתר גם נשיא הקבוצה – ג'וּזפֶּה מארוֹטַה – אני משוטט בין בתי הבירה ושותה לחיי אינטר ולחיי מדינת ישראל עם שני מקומיים נחמדים שמודאגים מאוד לגורלנו במזרח התיכון ומסיים יום שהתחיל 26 שעות קודם לכן בהרגשת תקווה ובציפייה לגמר.

***

הֶלֶס, ולא בירת חיטה כמו שאפשר לטעות, הוא סגנון הבירה הנפוץ במינכן. המדובר בבירה זהובה ובהירה (הלס פירושו 'חיוור'), קלה לשתייה ובעלת טעם אופייני מאוד. בבוקר של יום המשחק אני מגיע אל מארִינפּלַאץ, הכיכר המרכזית של מינכן, והיא כבר מלאה בכחול השחור של אינטר. אוהדים בהמוניהם יושבים, קופצים, שרים ומנופפים בדגלים, השעה אמנם היא 9 וחצי בבוקר אבל במינכן אף פעם לא מוקדם מדי בשביל בירה.

לאט לאט האווירה מתחממת, ובשעה 12 כבר אין מקום בבתי הבירה הענקיים של מרכז מינכן, הכל כחול שחור ואין סימן לפריזאים.

בבית הבירה המפורסם הוֹפבּרַאוּ אולמות בירה לרוב. הקירות מעוטרים בציורים ואם הידיעה שאולם הבירה הזה היה חביב על אדולף היטלר לא מדכדכת מספיק – אז יש גם תזמורת מקומית שמנגנת מוסיקה בווארית… אבל היום אולמות וחצרות המקום גדושים באוהדים איטלקים, אוכלים צוהלים שותים ושרים כך שהתזמורת מרימה ידיים ופוסקת מנגינתה. הייתי אומר שהבירה נשפכה כמו מים, אבל מימי לא ראיתי אנשים ששותים 5 ליטר מים כל אחד, ובכוסות של ליטר.

כיכרות, בתי בירה, פאנזון, התחושה היא של שליטה מוחלטת בעיר, בכל מקום אוהדי אינטר ולאט לאט אווירת האופוריה משתלטת בלי סיבה. מצבו הקבוע של אוהד הכדורגל הוא אכזבה מרה, כידוע, אבל ביום של משחק הוא נמלא באופטימיות שקשורה באופיו הנזיל של המשחק.

רובנו לא ראינו את משחקיה של פריז בליגה הצרפתית, ובליגת האלופות היא אמנם עברה באופן משכנע את המכונה מליוורפול אבל גם התקשתה נגד אסטון וילה ולא הרשימה מול ארסנל. בשלב המוקדם היא הבטיחה את העליה רק במחזור האחרון, ובכלל, ההגנה שלנו עצרה את ימין למאל וברצלונה אז מי אלה צעירי הפרוייקט של לואיס אנריקה?

לאט לאט התאספנו כדי לצאת אל האצטדיון ועל פנינו השילוב המשונה שקיים אצל אוהדי אינטר לקראת משחקים חשובים – מין יגון של אנשים למודי סבל ולכן חסינים לצער ההפסד אם יבוא (חלילה!) יחד עם תחושת גאווה עלומה על היותנו, למרות הכל, מועדון גדול. ועם זה יצאנו לקרב.

לא ידענו מה מחכה לנו כמובן.

***

באצטדיון עצמו בשלב הראשון הכל מתהפך. שעה לפני המשחק אוהדי אינטר מטפטפים אט אט ליציע, אבל היציע מולנו כבר מלא כולו באוהדי פריז. לכאן הם נהרו כנראה בזמן שהתרוצצנו בכיכרות. והנה הם מוכנים מזומנים וכבר מקימים חומת עידוד רצינית, שלטי הפירמות השונות נתלים בקצוות, במרכז – גוש מאיים של חלאות בלי חולצות, המשחק בדרך להתחיל והופ – עולה כוריאוגרפיה עליה הכיתוב 'ENSEMBLE NOUS SOMMES INVICIBLES' 'יחד אנחנו בלתי מנוצחים' כשהקהל לא מפסיק לעודד לרגע.

אצלנו לעומת זאת בדיוק ההיפך. אין ארגון, אין הובלה, אין שירה למעט קריאות 'אינטר!!' פה ושם. אין גם כוריאוגרפיה, אם הייתה היה צריך לכתוב עליה 'מפוצלים אנחנו מנוצחים ועוד איך…'

בשלב השני הכל מתפרק. המשחק מתחיל, פסז' בלחץ גבוה ובטירוף והשחקנים שלנו עושים טעויות בלי סוף, במחצית זה רק 2-0 אבל התחושה רעה מאוד. כדי להוסיף לכיף נפער לפתע חור בגוש העידוד של פסז' וכרזת ענק נפרסת, דגל פלסטין ושלט תמיכה בעזה.

המחצית השניה רעה אפילו יותר מהראשונה, כשזה נגמר ב 5-0 ההלם מהתוצאה אפילו לא מאפשר להתאבל, צריך לעכל. מעכשיו ליד התוצאה הכי חד צדדית בגמר גביע האלופות נמצא השם אינטר מילאנו, בצד המובס, ולא נראה שיזוז משם בעתיד.

אוהדי פריז נשארים לחגוג ככה שכל מי שבחוץ אלה אוהדי אינטר, אין מדי מה לעשות או לומר ברגע כזה, אז פשוט הולכים, אלפי אוהדים הולכים בדומיה אל תחנות המטרו כשהם בסוג של הלם.

בדיעבד התבררו כמה וכמה עובדות.

סימונה אינזאגי, המאמן, סגר בשבועות שלפני המשחק חוזה לעונות הקרובות בקבוצת אל הילאל הסעודית עבור סכום עתק. שחקני הקבוצה ידעו את זה ומי יודע כמה השפיע עליהם הדבר.

אינטר מנהלת מלחמת חורמה בארגוני האולטרס שיושבים ביציע הצפוני (Curva Nord), לקראת הגמר הם העלו דרישה לקבל כרטיסים באופן ישיר ולא דרך מערכת החלוקה המדוברת, הדרישה סורבה ובמחאה הם הגיעו למשחק אבל לא עודדו ביציע.

מקצועית צריך לומר את זה, אינטר של העונה הקודמת השיגה הרבה יותר ממה שאמורה הייתה להשיג. שחקנים שמתקרבים לגיל 40 יכלו לכוכבי על ולקבוצות עתירות תקציב אבל זה היה יותר מדי, מתישהו הבלון היה אמור להתפוצץ, חבל שזה קרה במעמד הזה ובאופן הזה.

ככה זה, אינטר היא כמו סיפור של שלום עליכם, אתה יודע שזה ייגמר רע, נשאר לך רק לגלות באיזו דרך זה יקרה. אז הפעם זה היה 'התפרקות מוחלטת בגמר נגד קבוצה עדיפה'…

ואני שראיתי את הקבוצה כושלת פעמיים בגמר ליגת האלופות מקווה לזכות ולראות אותה בפעם הבאה גם מנצחת.

להצטרפות לאינטר קלאב Nerazzurri Israeliani

בנימה נוספת, זהו פוסט הפתיחה לבלוג עתידי. יהיה כאן בעיקר כדורגל, במיוחד איטלקי מן הסתם, ואולי קצת ראגבי, נראה.

דוד.