על גדודי הכדורגלנים במלחמת העולם הראשונה
היום הוא ה11.11 התאריך בו מציינים באנגליה (ובעולם) את יום הזיכרון למלחמת העולם הראשונה. זה הזמן להתייחס על קצה קצהו של המזלג לכדורגל ולמלחמה הגדולה. ולא, אני לא מתכוון למשחק ההוא בין גרמנים ואנגלים בחג המולד של 1914.
קצת אחרי שפרצה המלחמה פנתה ההתאחדות האנגלית לכדורגל (FA) אל משרד המלחמה בשאלה אם להשבית את הליגה עד להודעה חדשה. משרד המלחמה של האימפריה השיב שחבל על המאמץ – המלחמה כידוע צפויה להסתיים עוד לפני חג המולד, ולכן אין בכך כל טעם.
הראגבי והקריקט – ענפי הספורט הנפוצים האחרים בבריטניה – הושבתו די מהר. השחקנים שלא היו מקצוענים השתייכו בדרך כלל למעמדות הגבוהים (רק למי שלא עובד למחייתו קיימת הפריווילגיה של להתאמן ולשחק בלי לקבל תשלום) , ולכן ליחידות צבאיות לוחמות, וכבר בתחילת המלחמה נשלחו עמוק לחזית. האבידות היו בהתאם, מאות שחקני ראגבי נהרגו במלחמה, מתוכם 110 שחקנים בינלאומיים, מתוך 60 השחקנים שהיו רשומים במועדון 'לונדון סקוטיש' במשחק האחרון בעונת 1913/14 נהרגו 45 (!!).
זה לא עצר רק באנגליה, דיוויד גַלַהֶר, קפטן נבחרת ניו זילנד האדירה, שעשור קודם הממה את הממלכה כולה בסדרת נצחונות מוחצת, נפל יחד עם בני ניו זילנד ואוסטרליה (ANZAC) רבים נוספים בקרב פַּשֶנדֶל, הוא קרב האִיפּר השלישי בשדות הקרב של בלגיה.
אל מול אלה בלטה לרעה ליגת הכדורגל, שהמשיכה להתקיים בתירוץ של 'החיים מוכרחים להימשך כרגיל'.
בעיתונות נכתבו הררי מילים על הנושא, בין היתר נכתב ש"הציבור הבריטי רואה בגועל ובבושה קיום משחקי כדורגל בתקופה כזו", הסופר המפורסם ארתור קונן-דויל יצא בסדרת מאמרים שקראה לכדורגלנים להתנדב לצבא, "אם לכדורגלן יש כוח ברגליים, עדיף שישמשו לצעידה בשדה הקרב" הוא כתב. ואם לא מספיקה הסיטואציה הבעייתית, שחקני הכדורגל המקצוענים גם אם רצו להתנדב לצבא לא תמיד יכלו, כיוון שהיו חתומים על חוזים מול קבוצות שכבלו אותם מבחינה חוקית לשחק.
המצב הגיע לכך שבבית הנבחרים הועלתה הצעה שקראה למלך ג'ורג' החמישי לבטל את החסות אותה הוא פורס על ההתאחדות לכדורגל.
אל המצב הזה נכנס סר ויליאם ג'ונסון-היקס, ויקונט ברדנפורט, פוליטיקאי שמרן (יש שיאמרו גם אנטישמי) וחובב כדורגל נלהב שהיה נחוש לשנות את התדמית הרעה שנוצרה למשחק. ג'ונסון-היקס ניסה להשתמש בתוכנית שהקים הצבא ונקראה "תוכנית גדודי הידידים"(Pals battalions), במסגרת התוכנית הזאת הובטח לקבוצות של חברים שאם יתגייסו ביחד ישרתו יחד ולא יפוזרו ברחבי היחידות השונות של הצבא. ג'ונסון-היקס חיבר אחד ועוד אחד והציע תחת המטריה הזאת לגייס גדוד של כדורגלנים!
כך נולד הגדוד ה17 בחטיבת מידלסקס בצבא הוד מלכותו – הלא הוא גדוד הכדורגל מס' 1.
הפתיחה הייתה בדצמבר 1914 בקול תרועה רמה, באירוע נוצץ בבית העיריה של פולהאם אותו כיבד בנוכחותו גם נשיא ההתאחדות לכדורגל – הלורד קינארד האגדי. מיד בסיום האירוע התבצע גיוס די מתוקשר של שחקנים מפורסמים מטוטנהאם, דרבי, לידס סיטי ועוד, השמועה על קיומו של הגדוד התפשטה וכדורגלנים נוספים גויסו לשירותיו. אבל לא רק כדורגלנים, אוהדים רבים ששמעו על הגדוד ביקשו לשרת בו יחד עם גיבוריהם, וכך כמה חודשים אחרי הקמתו, שירתו בגדוד 120 כדורגלנים ופי 5 מזה אוהדים.
סר ג'ונסון היקס ראה כי טוב והקים גדוד כדורגלנים נוסף, גדוד 23 בחטיבת מידלסקס, גדוד הכדורגלנים מס' 2. הגדוד הוקם באותה מתכונת כמו הגדוד הראשון בחודש מאי 1915.
כשהושלמו האימונים נשלח גדוד הכדורגל מס' 1 לחזית המערבית. לאחר קרבות מעטים השתתף הגדוד בקרב אַרַאס, וכצפוי ספג מכה אנושה. בפעולת תמרון כושלת נהרגו 460 מחייליו, ובהמשך אחרי מתקפת גז גרמנית נהרגו עוד עשרות. ביניהם וולטר טוּל מפרסטון נורת' אנד – השחקן השחור השני בהסטוריה של הכדורגל האנגלי, קצת לפני שיצא להכשרת קצינים, הכשרה שהייתה הופכת אותו לקצין השחור הראשון בצבא הבריטי…
בשונה מפתיחתו המתוקשרת הגדוד הגיע לסוף דרכו בקול ענות חלושה, 500 מ600 חייליו נהרגו במהלך המלחמה, ושלוש שנים אחרי שהורכב גדוד הכדורגל הוא פורק אחרי ששרדו מתוכו 30 כדורגלנים בלבד.
גורלו של גדוד הכדורגלנים השני לא שפר עליו. במאי 1916 הגיע גם הוא אל החזית המערבית והשתתף בקרב על הסוֹם, לוחמיו נטלו חלק בקרב פלֶר קוּרסֶלֶט ובכך זכו לכבוד מפוקפק במיוחד – היה זה הקרב הראשון בהיסטוריה בו השתתפו טנקים. לאחר שקיעת ענני הקרב התברר שמחצית (!) מחיילי הגדוד נפלו בו.
הגדוד המשיך להידלדל בשנתיים שלאחר מכן אבל שרד עד למתקפת מאה הימים, המתקפה שסיימה את המלחמה בניצחון בעלות הברית וסיים את המלחמה כשהוא מוצב על אדמת בלגיה.
אחרית דבר
אין טעם להכביר במילים על האכזריות וחוסר התוחלת של המלחמה, אבל איכשהו כשמדברים על המלחמה הגדולה נעתקות המילים מקנה המידה העצום של המוות שהיה בה.
בקרב פשנדל, בו נפל דיוויד גלהר עליו סיפרנו למעלה, איבדו מדינות ההסכמה בין שלוש מאות לארבע מאות אלף חיילים, וכל זאת כדי לכבוש קילומטרים בודדים. הצבא הגרמני איבד מספר חיילים דומה בניסיון עקר להגן על אותם שטחים.
חודשים ספורים לאחר מכן כבש הצבא הגרמני מחדש את השטח בפחות משלושה ימים.
"תוכנית גדודי הידידים" שהזכרנו נולדה מרעיון טוב – לשמור על קשרי החברות גם בחזית. אבל המציאות הייתה אכזרית. כשגדוד כזה ספג אבידות כבדות בקרב, המשמעות הייתה מחיקה של קהילות שלמות באנגליה, לפעמים מתוך שכבת חברים של כפר שלם, שרד את המלחמה חבר אחד.
והראש חושב על אותם כדורגלנים מקצוענים, רגילים לתהילה ולפרסום, לקרבות על מגרשי הבוץ של הליגה הראשונה או השניה שלפתע מצאו את עצמם בקרבות בשדות הבוץ של פלנדריה. כדורגלנים מצ'לסי ומנצ'סטר יונייטד, גרימסבי טאון ונוטס קאונטי ומעוד 70 קבוצות מפירמידת הכדורגל של אנגליה (ומחוצה לה, צ'ארלס בוניאן למשל, היה מאמנה של סטנדרד ליאז' הבלגית) כולם עזבו הרבה כדי לתת כתף למדינתם במאבקה, רבים לא חזרו.
בשנת 2010 חנכה הפוטבול ליג בכפר לוֹנגוַואל, ממש ליד יער דֶלוִויל שבמחוז הסוֹם אנדרטה לזכר גדודי הכדורגל. האנדרטה מלבנית ואת ראשה מעטר דגם של כדורגל, על צדהּ האחורי מופיעות המילים האלה שכתב קולונל הנרי פֶנוִויק, מפקד גדוד הכדורגל מס' 1 בשנת 1915 בין השוחות:
"לא ידעתי דבר על כדורגלנים מקצוענים כשלקחתי על עצמי את התפקיד הזה. אבל למדתי להעריך אותם.
לכל מקום הייתי הולך עם אנשים כאלה, רוח היחידה שלהם הייתה מדהימה.
התחושה הזו נבעה בעיקר מהכדורגל – אותו קשר של רעות שקשר ביניהם.
לכדורגל יש אחיזה מופלאה באנשים הללו ובצבא בכלל"
כתיבת תגובה